לי ולדני אין "אהבה מהסרטים".   זה נכון שבפעם הראשונה שנפגשנו בפאב בגיל 25 הוא ישר התרומם כשהוא ראה אותי, עבר לשבת לידי, כאילו מגנט משך אותו, כאילו קופידון אמר לו "אתה יושב לידה ולא זז" ומאז אנחנו יחד.   זה נכון שמידי פעם בבית בשביל להצחיק את הילדים אני רצה אליו מהקצה השני של הסלון, הוא מניף אותי גבוה, הוא חש פטריק סוויזי מריקוד מושחת ואני בייב.   ולמרות הכל היא לא "מהסרטים".  כי בלילה לפני שאני הולכת לישון אני מעדיפה להסתובב לצד השני,   והוא פעמיים בשבוע מעדיף לשחק טניס על חש

איך אפשר לספר לילדים ברוגע ששוב אבא הולך למילואים, אבל גם להתפרק מבפנים?  איך אפשר להעמיד פני חזקה, אבל גם מבפנים להיות מהורהרת ושבורה?   איך אפשר לבהות בפלאפון ולחכות כל היום לשיחה ממנו, אבל גם להתרכז בעבודה?  איך אפשר להיות כל כך מלאת תודה לשכן שמוריד כל ערב את הכלבה, אבל גם להתבייש לבקש עזרה?   איך אפשר לכעוס עליו שהלך שוב למילואים, אבל גם להיות גאה בו כל כך בפנים?   איך אפשר "לשלוח" אותו למילואים, אבל גם לרצות לנעול אותו בבית?  רגע.   את בת זוג תומכת או שאת בכלל לא משחררת

עבורי התמונה הזו היא אות ניצחון. היא חגיגה.   התמונה הזו צולמה אחרי כמעט 22 שנים עם מחלה כרונית.  אחרי אינספור ניתוחים,   אחרי כמעט 12 שנים של חיים עם שקית לניקוז צואה שמודבקת לי לבטן (או בכינוייה הפחות רשמי, שקית קקי),  אחרי עשרות טיפולים פסיכולוגים שנועדו לשקם את הביטחון העצמי שהיה מונח על הריצפה בשקית אריזה,  אחרי שמצאתי את אהבת חיי שקיבל אותי בדיוק בדיוק כמו שאני,   אחרי שנלחמתי להיות אמא במשך שלוש שנים,   אחרי שנכנסתי להריון ראשון כנגד כל הסיכויים,   אחרי שלא הצטלמתי בהר

'מי ירצה לצאת איתי עם שקית?'  זה מה שעבר בראשי אז כשהייתי בת 20, רווקה בתחילת החיים. לא תיארתי לעצמי שיש מישהו על פני כדור הארץ הזה שיבחר אותי ויצטרך לחיות עם השקית שלי (מדובר בשקית לניקוז צואה שמחוברת לדופן הבטן והיא הפתרון היחידי שהרפואה יכלה להציע לי אחרי 10 שנים של מחלת מעי דלקתית, היא מחלת הקוליטיס שחליתי בה מגיל צעיר, או איך שאני אוהבת לקרוא לה: שקית קקי).   ידעתי שלבד לא אוכל לפתור את הדילמה הזו ומשהבנתי שהשקית כאן להישאר ואני לא מוכנה לוותר על זוגיות, התחלתי ללכת לטיפ

אני קורל,   ויש לי שקית.  לא סתם שקית.   שקית קקי (סטומה, המינוח הרפואי).   זה בגלל 23 שנות מחלת מעיים קשה.  שנים לא סיפרתי לאף אחד.   הייתי אבודה.   מלאה בבושה.   בדרך הכרתי את אהוב ליבי,   נכנסתי פעמיים הריון והבאתי חיים לעולם,   עזבתי את מקצוע עריכת הדין (לא עו"ד!),  והיום אני עצמאית,   כותבת   מרצה (על הסיפור שלי)  ובעיקר מפיצה אופטימיות דרך המילים.  כתבתי והגשתי סרטון ב'כאן' שם אמרתי לעולם  'יש לי שקית קקי. ואני לא מתביישת בה'.   הסרטון שבר את הרשת!   כי תכלס, לכל אחד יש

ביום חמישי האחרון הייתי בטוחה שזהו. אני אומרת "ביי ביי" ונפרדת מהעולם הזה.   זה קרה כששכבתי במרפאה של קופת החולים, עם רגליים מורמות על כיסא שהונח על המיטה בשבילי. מיובשת כמו צנים ששכחו אותו במצנם.  אח (רפואי) ואבא שלי הרימו אותי למיטה הזו אחרי שהתעלפתי בישיבה בחדר המרפאה. איך התעלפתי? הרגשתי שהכל מתעמעם ונעלם. "אני לא מרגישה טוב" לחשתי לאבא שלי מבקשת שיושיע אותי ויקרא לאח שהיה עסוק בחדר הצמוד. דקה קודם לכן הוא ניסה למצוא לי וריד ולחבר אותי לנוזלים, ללא הצלחה.   האח שמע את המצ

כשהייתי קטנה הייתי בטוחה (!) שכשאגדל תיהיה לי בטן שטוחה של דוגמנית. ואז גדלתי "וקיבלתי" בטן עם צלקת ארוכה ושקית.   שקית? כן. ולא סתם אחת, אלא שקית שמונחת על הבטן, ותפקידה לנקז הפרשות הגוף מתוך פתח מלאכותי שהרופאים יצרו בחלל הבטן. כן קראתם נכון.   תכלס? במינוח לא רפואי ומתנשא: שקית קקי.   (שתיקה).   (מבוכה).  (לא מצידי. מצדכם).   (אפשר להמשיך? נהדר!).   בצד הרפואי של העניין, האוכל עובר כל הדרך מהפה ועד למעי הבריא, שמסתיים בפתח מלאכותי בדופן הבטן, מבלי לפגוש את האזור החולה במעי