הבלוג

לי ולדני אין "אהבה מהסרטים".   זה נכון שבפעם הראשונה שנפגשנו בפאב בגיל 25 הוא ישר התרומם כשהוא ראה אותי, עבר לשבת לידי, כאילו מגנט משך אותו, כאילו קופידון אמר לו "אתה יושב לידה ולא זז" ומאז אנחנו יחד.   זה נכון שמידי פעם בבית בשביל להצחיק את הילדים אני רצה אליו מהקצה השני של הסלון, הוא מניף אותי גבוה, הוא חש פטריק סוויזי מריקוד מושחת ואני בייב.   ולמרות הכל היא לא "מהסרטים".  כי בלילה לפני שאני הולכת לישון אני מעדיפה להסתובב לצד השני,   והוא פעמיים בשבוע מעדיף לשחק טניס על חש

איך אפשר לספר לילדים ברוגע ששוב אבא הולך למילואים, אבל גם להתפרק מבפנים?  איך אפשר להעמיד פני חזקה, אבל גם מבפנים להיות מהורהרת ושבורה?   איך אפשר לבהות בפלאפון ולחכות כל היום לשיחה ממנו, אבל גם להתרכז בעבודה?  איך אפשר להיות כל כך מלאת תודה לשכן שמוריד כל ערב את הכלבה, אבל גם להתבייש לבקש עזרה?   איך אפשר לכעוס עליו שהלך שוב למילואים, אבל גם להיות גאה בו כל כך בפנים?   איך אפשר "לשלוח" אותו למילואים, אבל גם לרצות לנעול אותו בבית?  רגע.   את בת זוג תומכת או שאת בכלל לא משחררת

עבורי התמונה הזו היא אות ניצחון. היא חגיגה.   התמונה הזו צולמה אחרי כמעט 22 שנים עם מחלה כרונית.  אחרי אינספור ניתוחים,   אחרי כמעט 12 שנים של חיים עם שקית לניקוז צואה שמודבקת לי לבטן (או בכינוייה הפחות רשמי, שקית קקי),  אחרי עשרות טיפולים פסיכולוגים שנועדו לשקם את הביטחון העצמי שהיה מונח על הריצפה בשקית אריזה,  אחרי שמצאתי את אהבת חיי שקיבל אותי בדיוק בדיוק כמו שאני,   אחרי שנלחמתי להיות אמא במשך שלוש שנים,   אחרי שנכנסתי להריון ראשון כנגד כל הסיכויים,   אחרי שלא הצטלמתי בהר