איך אפשר לספר לילדים שאבא הולך שוב למילואים?

איך אפשר לספר לילדים ברוגע ששוב אבא הולך למילואים, אבל גם להתפרק מבפנים? 

איך אפשר להעמיד פני חזקה, אבל גם מבפנים להיות מהורהרת ושבורה?  

איך אפשר לבהות בפלאפון ולחכות כל היום לשיחה ממנו, אבל גם להתרכז בעבודה? 

איך אפשר להיות כל כך מלאת תודה לשכן שמוריד כל ערב את הכלבה, אבל גם להתבייש לבקש עזרה?  

איך אפשר לכעוס עליו שהלך שוב למילואים, אבל גם להיות גאה בו כל כך בפנים?  

איך אפשר "לשלוח" אותו למילואים, אבל גם לרצות לנעול אותו בבית? 

רגע.  

את בת זוג תומכת או שאת בכלל לא משחררת? 

איזה שאלה מעצבנת.  

אפרופו מעצבנת,  

איך אפשר לענות על השאלה "יש צפי?", אבל גם להיות נחמדה? 

אפשר.  

לתכנן תכניות, אבל גם לשחרר את כולן אם הוא מגיח לאפטר.  

אפשר. 

לשים ילדים במסגרות,  

לתקתק ארוחות ומקלחות,  

להסיע לחוגים, לעשות איתם יצירות,  

אבל גם בשנייה לאבד את זה. צרחות. 

אפשר. 

להתגעגע אליו כל כך, אבל גם אל עצמך באותה נשימה. 

אפשר.  

לעבור את התקופה הזו,  

להשבר,  

להתפרק, 

לכעוס, 

לבכות, 

לנשום, 

לקום, 

ובעיקר 

להבין שאת, הוא והילדים, אתם לא אשמים.  

אתם עושים הכי טוב שאתם יכולים.  

מוזמנים להוסיף "איך אפשר" משלכם. קשור או לא קשור למילואים.