לי ולדני אין אהבה מהסרטים

לי ולדני אין "אהבה מהסרטים".  

זה נכון שבפעם הראשונה שנפגשנו בפאב בגיל 25 הוא ישר התרומם כשהוא ראה אותי, עבר לשבת לידי, כאילו מגנט משך אותו, כאילו קופידון אמר לו "אתה יושב לידה ולא זז" ומאז אנחנו יחד.  

זה נכון שמידי פעם בבית בשביל להצחיק את הילדים אני רצה אליו מהקצה השני של הסלון, הוא מניף אותי גבוה, הוא חש פטריק סוויזי מריקוד מושחת ואני בייב.  

ולמרות הכל היא לא "מהסרטים". 

כי בלילה לפני שאני הולכת לישון אני מעדיפה להסתובב לצד השני,  

והוא פעמיים בשבוע מעדיף לשחק טניס על חשבון הזמן שלנו בערב,  

ולפעמים עובר יום שולם ורק ב20:00 אנחנו מספיקים להחליף מילה,  

נו. ילדים קטנים. אלה החיים.  

המשפט "הפכים נמשכים" נכתב עלינו.  

ויש לי מיליון הוכחות לכך.  

הוא רגוע אני לא.  

הוא נרדם בשניה אני לא.  

הוא אוהב את הים אני לא.  

הוא מסוגל לישון ליד הפלאפון בהטענה אני לא. 

הוא חולה על חו"ל אני לא.  

הוא מאובחן עם דילסקלציה אני כותבת.  

הוא מוכן להתנדב למילואים, אני ממש ממש לא. 

אבל יחד, יחד אנחנו משהו שקשה להסביר.  

הוא החולם, אני המתכננת ויחד אנחנו מוציאים לפועל.  

הוא מוכן להקשיב, אני החוקרת ויחד מתקדמים קדימה. 

יש לנו אהבה והיא לא כמו בסרטים.  

היא מציאותית מאוד.  

והיא חווה אתגרים.  

אבל היא חזקה ויציבה. 

והיא יותר טובה מכל מה שיכולתי לדמיין.  

יום הולדת 37 שמח אהוב שלי.  

אוהבת כל שיערה לבנה שמתווספת על השפם שלך. 

מאחלת לך שתחזור אלי. אלינו. ושלא נצטרך להיפרד לעולם.  

התמונה צולמה על ידי הבן שלנו. הראש של דני חתוך ואני מסונוורת, אבל נו, אלה החיים