ביום חמישי האחרון הייתי בטוחה שאני אומרת ביי ביי לבורא

ביום חמישי האחרון הייתי בטוחה שזהו. אני אומרת "ביי ביי" ונפרדת מהעולם הזה.  

זה קרה כששכבתי במרפאה של קופת החולים, עם רגליים מורמות על כיסא שהונח על המיטה בשבילי. מיובשת כמו צנים ששכחו אותו במצנם. 

אח (רפואי) ואבא שלי הרימו אותי למיטה הזו אחרי שהתעלפתי בישיבה בחדר המרפאה. איך התעלפתי? הרגשתי שהכל מתעמעם ונעלם. "אני לא מרגישה טוב" לחשתי לאבא שלי מבקשת שיושיע אותי ויקרא לאח שהיה עסוק בחדר הצמוד. דקה קודם לכן הוא ניסה למצוא לי וריד ולחבר אותי לנוזלים, ללא הצלחה.  האח שמע את המצוקה. נכנס מייד לחדר. הרים לי את שתי הרגליים. לאט לאט חזרתי להכרה, לחדר ולעולם. רק כשחזרתי הבנתי שנעלמתי. משם הועברתי למיטה, כשאין לי שום שליטה על הגוף שלי. 

הרופא נכנס לחדר. בחור צעיר ונמרץ. הוא לא נראה מרוגש מהמחזה. 

האח והרופא ניסו למצוא לי וריד ולחבר אותי לנוזלים ללא הצלחה. הם דקרו אותי עם מחט שוב ושוב ושוב. אבל אני לא הרגשתי את הדקירות. למעשה לא הרגשתי כלום. בקושי כוחות לפתוח את העיניים היו לי. "נקרא לאמבולנס" האח אמר בהחלטיות.  

אני שוכבת 20 דקות או יותר עם הרגליים למעלה ומחכה לאמבולנס. "מה קרה פה עכשיו אלוהים?" אני מתחילה לנהל עם עצמי שיחות בלב. "הרי, הבוקר תפקדתי על 200 קמ"ש, לפני שעה הבן שנתיים שלי נכנס בדלת של הבית מלא בהתלהבות אחרי יום בגן. אמרתי לו שאני הולכת עם סבא וחוזרת בקרוב. מהזריזות שאבא שלי חיכה לי למטה לא הספקתי לנשק לו לשלום. איך הגעתי למצב הזה?!".  

20 דקות שנראות כמו נצח בהן הרגליים שלי היו מונוחות על אותו כיסא ארור. בדיעבד זה הסתבר כטעות. אבל זו הייתה הצרה הכי קטנה שלי... 

פתאום אני מרגישה נוזל מרטיב לי את המכנס. אני מושיטה יד לכיוון השקית (סטומה. שקית לניקוז צואה שאני חייה איתה בשלום בגלל הקרוהן הארור). "אוי לא". בשלב הזה אני כבר מבינה. השקית שלי התחילה לדלוף. דווקא עכשיו. אולי בגלל הלחץ. אולי בגלל השלשולים שפקדו אותי מהבוקר ומלכתחיחה הביאו אותי להתייבשות הזו. הכל בגלל וירוס בטן חורפי.  

המכנסיים שלי מתלכלכים. אני אומרת לאבא שלי והוא מרגיע "שטויות. שטויות. לא נורא". ובאמת מה זה דליפה כשאת מתייבשת?! 

פתאום חבורה של ארבעה או חמישה אנשים בגילאים שונים נכנסים לחדר המרפאה בלבוש אזרחי. "מי אתם?" שאלתי ולא הבנתי לרגע איפה אני נמצאת. זה הרגיש בתוך סיוט. "הם איתי. זה בסדר" אמר בחור אחד בלבוש של פרמדיק. הוא הציג את עצמו והוסיף 'אני הולך לנסות לפתוח לך וריד".  

הוא מנסה ולא מצליח.  

מנסה שוב ולא מצליח.  

"אני מפחדת" אני לוחשת לו בעיניים עצומות.  

"ממה?" הוא שואל. 

"יש לי תינוקת בבית ובן שנתיים" אני משיבה. 

"אל תפחדי, אם אני לא מצליח עכשיו ניקח אותך למיון".  

הוא מרוכז. ניסיון אחרון. הוא לא מצליח. 

"עכשיו למיון!" הוא שואג על הצוות. 

הפעולות שלהם מהירות. אין זמן להתמהמה אפילו לא לחצי שנייה.  

שלוש ארבע אני כבר על המיטה של מד"א. 

עוד שתי שניות אני מובלת בפרוזדור. 

מבטי כל הממתינים במרפאה עליי. 

מעלית. 

אמבונלס.  

וחושך.  

הסירנה נדלקת.  

מתחילים נסיעה.  

אבא שלי יושב באמבולנס על הספסל לידי ובחורה צעירה לצידו. הפרמדיק נוהג או יושב ליד הנהג ומסביר לי על כל פעולה ופעולה.  

פתאום בחילות. 

כאב ראש.  

וכאב חד בשרירים ברגליים. 

אני נענקת "הרגליים. הרגליים" (זוכרים את ה"טעות?" בגלל ששכבתי עם הרגליים למעלה דקות ארוכות השרירים התקשו. הכאב היה חד ובלתי נסבל).  

אבא שלי לצידי לוחץ לי על הרגליים שוב ושוב ושוב. "יותר טוב? יותר טוב?" אני מכירה את הקול המודאג הזה שלו. אולי עוד נצחק על הסצנה הזו באיזה ארוחת שישי אבל הפעם, בדקות הארוכות האלה, הלחצתי אותו כהוגן.  

השבח לאל הגענו למיון.  

דלתות נפתחות.  

"עכשיו תרגישי קפיצה. אל תבהלי. אנחנו מוציאים אותך" הפרמדיק ממשיך להרגיע. 

תוך שניות אני מתקבלת. 

ברקע אני שומעת "בת 32, עם קרוהן, מיובשת, משלשלת, לא מוציאים וריד, התעלפה. עכשיו לפתוח וריד!" הוא יורה בלי למצמץ כאילו הוא בשדה קרב והכדורים נשרקים. 

"תקראו לזוהר" קול אחר נשמע בחדר המיון. 

אני לא איתם.  

עוצמת עיניים.  

מתפללת לאלוהים. 

שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד.  

שמע ישראל. שמע ישראל.  

(מדהים אחרי שלא דיברתי איתו מכיתה ד' דווקא ברגעים האלה אני חוזרת לאלוהים).  

הללויה.  

"יש וריד!" זוהר מכריז. 

(פאקינג וריד. חיכינו לך). 

4 ליטר של נוזלים הוחדרו בוריד הארור הזה.  

ומשככי כאבים. 

אמא שלי מגיעה במונית. 

אבא שלי נוסע לבית שלי להביא לי ציוד לשקית להחלפה.  

אני שוכבת על המיטה.  

קר לי. 

אני עייפה וחלשה.  

אני עוצמת עיניים ולוחשת לאמא שלי "יש וריד. מצאו לי את הפאקינג וריד". 

ואם יש מסר אחד לסיפור שלי, זה פשוט עצרו את מה שאתם עושים ולכו עכשיו לנשק את האהובים שלכם.  

(ופרמדיק יקר, סלח לי שאני לא זוכרת את שמך. זה לא אתה. זו אני. הייתי קצת עסוקה בדברים אחרים כשנפגשנו...אבל רציתי לומר. תודה. מלא מלא תודה!). 

קורל, 

לא עו"ד אמא