הפוסט ששינה את חיי

כשהייתי קטנה הייתי בטוחה (!) שכשאגדל תיהיה לי בטן שטוחה של דוגמנית. ואז גדלתי "וקיבלתי" בטן עם צלקת ארוכה ושקית.  

שקית? כן. ולא סתם אחת, אלא שקית שמונחת על הבטן, ותפקידה לנקז הפרשות הגוף מתוך פתח מלאכותי שהרופאים יצרו בחלל הבטן. כן קראתם נכון.  

תכלס? במינוח לא רפואי ומתנשא: שקית קקי.  

(שתיקה).  

(מבוכה). 

(לא מצידי. מצדכם).  

(אפשר להמשיך? נהדר!).  

בצד הרפואי של העניין, האוכל עובר כל הדרך מהפה ועד למעי הבריא, שמסתיים בפתח מלאכותי בדופן הבטן, מבלי לפגוש את האזור החולה במעי.  

איך זכיתי (לא בציניות) בשקית הזו? זה היה כשהייתי בת 19, עם פזם של 9 שנים של מחלת קוליטיס (דלקת כרונית במעי הגס) הרפואה אמרה לי סוג של 

"חאלס. אין לנו מה להציע לך ילדה". כן. הייתי ילדה. בתחילת החיים. בת 19. ילדה שהצבא לא רצה כי "את חולה". אז הלכתי לספסל הלימודים האקדמיים, בלית ברירה. והבריאות? התדרדרה.  

וכך באותה הנקודה. אני יושבת מול שתי רופאות. נשים. אחת אדישה (שמשדרת יש לי כמוך עוד 200), אחת חמימה (שמשדרת אני מצטערת בשבילך) והן שתיהן אומרות: "אין טיפול תרופתי נוסף שאפשר להציע לך. יש לך שתי ברירות, זה או שתחיי עם שקית או שתמשיכי ככה".  

"איך ככה?", את התשובה לשאלה הזו ידעתי היטב. "ככה" זה אומר לא לאכול כמעט שום דבר, כי כל דבר שאני מכניסה לבטן סופו בריצה לשירותים. ריצה קצרה ומהירה. סוג של ספרינט. ואני הייתי אלופה. רצה באפיסת כוחות כי אסור לי להשתהות ליותר משתי שניות. 

רצה בעיקר בלילות. 30 פעמים בלילה. 30 פעמים בלילה (!). ואם ניקח 8 שעות שינה בלילה, שהם 480 דקות, ונחלק ל-30, יצא שכל 16 דקות אני בשירותים. לא מאמינים לי? תשאלו כל חולה במחלת מעי דלקתית (שזה בדר"כ קרוהן או קוליטיס). בטוח תמצאו אחד כזה בסביבה כי בארץ יש, על פי נתוני העמותה לתמיכה בחולי הקרוהן והקוליטיס, כ 40,000 חולים במחלות מעי דלקתיות, מהם כ-2,500 ילדים.  

בקיצור, שינה לא היתה שם. היו בעיקר לילות בשירותים, שבהם אני משלשלת את החיים. רעבה. חלשה. לא אוכלת ומרזה. ולמרות כל החוסר חיים, לקח לי שנה שלמה, 365 ימים (!) להגיד "שימו לי את השקית המחורבנת, אני רוצה לחיות". למה שנה?  

כי מי רוצה שקית בבטן?  

כי מי יתחתן איתי?  

כי איך אביא לעולם ילדים?  

כי איך אני אוכל להסתכל על עצמי במראה ולאהוב?  

כי איך נדפקתי עם זה? איך?  

היום, בדיעבד, לא הייתי מחכה יותר מיום אחד לקבל החלטה שמחזירה לי את החיים בחזרה. 

אז למה חיכיתי 365 ימים?  

בשתי מילים: דימוי עצמי.  

רציתי בטן של דוגמנית, זוכרים? הייתי בטוחה שתיהיה לי בטן כזו! ואז זה. הלב שלי התרסק. נמחץ. נדרס. חלום הילדות שלי לבטן שטוחה ויפה כמו שרואים בטלוויזיה בוטל. חוזלש. חוסל. 

מה גרם לי בסוף לוותר על החלום? הרעב. אותה בטן שרצתה להיות אסטית נדבקה לגב. הרעב ללחם, וצ'יפס והמבורגר ואורז ועוד קצת צ'יפס. ותפוציפס. הרעב לחיים. ולכן, אחרי שנה של התלבטות עם כל גורם אפשרי, אמרתי "סטופ. עד כאן. תעשו מה שצריך. אני רוצה לחיות. לחיות טוב".  

רוצים לנחש מה הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהתעוררתי מהניתוח ההוא ששם לי את השקית בבטן? ניחשתם נכון! אכלתי. ואכלתי. ואכלתי. אכלתי כל מה שחלמתי עליו! והעיקר- לא רצתי לשירותים. כי עכשיו יש לי שקית (!) זוכרים?. טוב למען הכנות, גם אותה צריך לרוקן, אבל בניגוד לכל אדם בריא שהולך לשירותים בדרך הקונבנציונאלית 'והמשעממת', מעכשיו יש לי את היתרונות הבאים: 

- אני לא חייבת ללכת לשירותים בדחיפות. אני הולכת בקצב שלי, כשבא לי או כשהשקית מלאה. שזה הרבה הרבה פחות ממה שהייתי הולכת עד אותה הנקודה.  

- ‏אני לא צריכה לעולם לחשוש "יש שירותים? איפה יש שירותים? הם קרובים? ". כל מה שמעניין אותי זה שיש לי שקית נוספת להחלפה.  

- ‏אה וגם, אני לא מפליצה. כלומר אני כן אבל זה לא מתפזר בחלל החדר. בקיצור פרטנרית מושלמת לחיים.  

אבל באותה הנקודה לא ראיתי את היתרונות האדירים שיש בחיים החדשים שקיבלתי, הייתי צריכה לשקם ביטחון עצמי שחיכה לי על הרצפה. מונח בשקית אריזה. החדשות הטובות הן שעשיתי את זה. ובמקביל מצאתי את אהוב ליבי (שבפעם הראשונה שהראתי לו אמר לי "ביגדיל"), וטסתי. וסיימתי תואר במשפטים מדורגת במקום הראשון במסלול. ועבדתי באחד ממשרדי עורכי דין המובילים בארץ. ונכנסתי להריון, וילדתי אדם קטן ומתוק לאללה, וצללתי. וגם אמרתי 'לא' כשהרגשתי שהעבודה שלי כעו"ד היא לא אני. ופתחתי בלוג, והקמתי עסק עצמאי משלי. ועפתי על עצמי כי כאן המקום להראות:  

ש א פ ש ר ל ע ש ו ת ה כ ל ע ם ש ק י ת. 

הכל. בזכות שקית אחת, שהצילה לי את החיים.  

אבל בעיקר בעיקר בזכות עצמי.  

במקור המילים האלה נכתבו לכל אותם 40,000 חולים במחלות מעי דלקתיות שהמחלה הזו מנסה לדכא. וגם לכל אותם נשים, גברים, נערות ונערים, ילדים שיושבים עכשיו בבית, רצים לשירותים, וממש ממש מתלבטים אם לבחור בשקית ובחיים או בבטן האסטית ובריצות לשירותים (כי מה יגידו?!). אבל אחרי שקראתי את הטקסט הזה 30 פעמים (כי צריך חתיכת אומץ לפרסם אותו!), הבנתי שהמילים האלה נכתבו לכל אחת ואחד! כי תכלס, למי בחיים האלה אין שק(ית)?  

אז תאמינו בעצמכם, תאהבו את מי שאתם, את הגוף שלכם, שתפו את הפוסט ויאללה עופו על החיים (!).  

בתמונה: אני והאיש שלי בתחרות מי מושך יותר תשומת לב.