זו תמונת הניצחון של

עבורי התמונה הזו היא אות ניצחון. היא חגיגה.  

התמונה הזו צולמה אחרי כמעט 22 שנים עם מחלה כרונית. 

אחרי אינספור ניתוחים,  

אחרי כמעט 12 שנים של חיים עם שקית לניקוז צואה שמודבקת לי לבטן (או בכינוייה הפחות רשמי, שקית קקי), 

אחרי עשרות טיפולים פסיכולוגים שנועדו לשקם את הביטחון העצמי שהיה מונח על הריצפה בשקית אריזה, 

אחרי שמצאתי את אהבת חיי שקיבל אותי בדיוק בדיוק כמו שאני,  

אחרי שנלחמתי להיות אמא במשך שלוש שנים,  

אחרי שנכנסתי להריון ראשון כנגד כל הסיכויים,  

אחרי שלא הצטלמתי בהריון הראשון 'צילומי הריון' כי למרות הכל עדיין התביישתי בגופי, 

אחרי שהבן שלי נולד והוא נתן לי אומץ והשראה,  

להיות שלמה,  

לשמש לו דוגמא, 

לעשות רק מה שאני (!) רוצה, 

אחרי שנכנסתי להריון שני (גם הוא כנגד כל הסיכויים), שבמהלכו למדתי לקבל את גופי המתעגל, 

בדיוק בדיוק כמו שהוא.  

אחרי שצעקתי לעולם, 

דרך המילים שלי- 

זו אני!  

ואני ממש יפה.  

ככה.  

עם צלקת ארוכה. 

עם שקית תלויה.  

אז לי יש שקית לניקוז צואה.  

אבל תכלס, למי בחיים האלה אין שקית?  

עבורכם.ן התמונה הזו היא תזכורת לאהבה עצמית.  

עבורכם.ן היא תזכורת לומר לגוף תודה.  

תכלס, 

#למיאיןשקית?  

קורל, 

לא עו"ד אמא